טראומה
טראומה
המילה טראומה הפכה להיות מאד נפוצה בז'רגון הישראלי.
אבל מהו ההבדל האמיתי בין אירוע טראומטי, לבין אירוע לא נעים ואולי אפילו מפחיד מאוד,
אך כזה שלא טבע בנו אף חותם מגביל?
המילה טראומה הפכה להיות מאד נפוצה בז'רגון הישראלי.
אבל מהו ההבדל האמיתי בין אירוע טראומטי, לבין אירוע לא נעים ואולי אפילו מפחיד מאוד,
אך כזה שלא טבע בנו אף חותם מגביל?
כאשר המוח שלנו מזהה איום, בדחף יצרי הישרדותי הוא מעורר אנרגיה רבה בגוף. אנרגיה זו נועדה להגן עלינו ולכן מתפרצת החוצה בצורה של לחימה או בריחה. בצורה הטבעית ביותר, הגוף משחרר את כל האנרגיה עד שיחזור למצב של איזון, מערכת העצבים תירגע והאירוע יזוהה כרגע הירואי של ניצחון והצלחה.
אך מה קורה כאשר אנו קופאים?
קיפאון הינה אסטרטגיית הגנה נוספת. ישנם רגעים בהם המוח מזהה שגם הלחימה וגם הבריחה יכשלו, אולי כי מקור האיום חזק ממני, אולי כי אין לי לאן לברוח, אולי כי אינני מהיר מספיק וכו'. במקרה כזה מערכת העצבים בוחרת באסטרטגיה השלישית – לקפוא.
בטבע זו גישה מאד מוצלחת. טורף שרואה את הטרף שלו קפוא יכול לחשוב שהוא מת, וכיוון שרגיל לצוד ולא לאכול נבלות, יוותר על הטרף וכך אותה חיה תינצל. אפשרות נוספת היא קיפאון בזמן הפגיעה עצמה (למשל בטבע – הנגיסה של הטורף) ואז הקיפאון מאלחש את מערכת העצבים ולמעשה חומל את הטרף בכך שממזער את חוויה הכאב עד אפס.
היה וניצלנו מאירוע מאיים דרך קיפאון, גם כאן למערכת העצבים קיימת אפשרות פריקה של כל אותה אנרגיה שרצתה לברוח או להילחם. אותה אנרגיה שנותרה תקועה מתחת לשכבת הקיפאון. לעיתים הרגליים או הידיים ירעדו וינועו, יבוא גל חום, רעידות, פיהוקים, פעילות של מערכת העיכול ועוד תופעות נוספות. וגם כאן, אם כל אותה אנרגיה משתחררת באחת מאי אלו הדרכים, הגוף חוזר לאיזון ומערכת העצבים מזהה את האירוע כניצחון והצלחה.
טראומה מתרחשת כאשר אנרגיה נותרת כלואה במערכת העצבים.
כאשר הגוף רוצה לרעוד או לזוז, לפהק או לשהק והתנועות האלו מופסקות או מופרעות. אם הגוף לא יכול לשחרר, לאן האנרגיה תלך? לכן טראומה איננה האירוע עצמו, אלא תיאור מצב מערכת העצבים שלנו רגע אחרי סיום האירוע.
בנוסף, מכיוון שלכל אדם מערכת עצבים ייחודית כפתית שלג, כך גם אנשים שונים מגיבים שונה לאותו אירוע, ולכן עבור אדם אחד האירוע יהיה טראומתי בזמן שעבור האחר זה יהיה רגע מפחיד מאד אך בו זמנית רגע של הצלחה.
נחזור רגע אחורה, אל מערכת העצבים שלנו ונבין לעומק מה קורה בה ברגע של איום ופחד. הכל מתחיל במוח. מערכת החושים, התלמוס, מזהה דרך צלילים, ריחות, מראה, מגע או טעם שחיינו בסכנה. בתגובה לכך אזור במוח בשם ההיפוקמפוס מאבחן את המצב ומחליט – האם מדובר באיום או לאו? תוך כדי האמיגדלה, בלוטת הפחד, מתחילה לעורר את גזע המוח שלנו לאפשרות שאכן מדובר באיום. במידה ומגיעה החלטה שאכן אנו בסכנה, גזע המוח נכנס לפעולה.
גזע המוח או בשמו הנוסף מוח הזוחלים, הינו חלק מאד קטן שאנו חולקים עם כל יתר בעלי החיים. נמצאים בו כל היצרים ההישרדותיים שלנו כמו גם יכולת ניהול המערכות האוטונומיות של גופנו למשל הנשימה, מערכת העיכול, פעימות הלב, עוררות מינית ועוד.
ברגע הזיהוי של האיום גזע המוח מפעיל את המערכת הסימפתית, חלק ממערכת העצבים בגופנו האחראית על רגעי הלחץ והאיום והמערכת אוגרת אנרגיה רבה בגופנו המרכזי ובשרירים. בגזע המוח, ההיפותלמוס מחליט אם תתבצע פעולת בריחה, לחימה או קפיאה. ההיפותלמוס מפעיל את השרירים בהתאם להחלטתו ולסיום גזע המוח גם פורק כל שארית אנרגיה שנותרה בגוף בגל העוררות הזה. אחרי פריקה מוצלחת, מערכת העצבים שבה למצבה הנינוח והרפוי, המערכת הפרא-סימפתית מחליפה את המערכת הסימפתית והגוף חוזר לשיגרה.
במקרה של טראומה, לא כל חלקי הגוף יחזרו להרפיה, ובהמשך החיים, במידה וזה לא מטופל, יתעוררו סימפטומי פוסט טראומה כניסיון חוזר של מערכת העצבים לפרוק את שארית האנרגיה הזו.
כיום ידוע שניתן לפרוק אנרגיית טראומה גם זמן רב אחרי האירוע עצמו. נוצרו שיטות וכלים שעוזרים למוח הזוחלים להתחבר מחדש לאותם הרגעים ולסיים את המהלכים שלא בוצעו עד הסוף ברגע המקורי. דרך הגשמת כל המהלכים, בצורה שבה נועדו להתקיים מלכתחילה, קיימת אפשרות לשחרר את כל שאריות האנרגיה, לחוות הצלחה וניצחון, להרפות את הגוף, לשחרר את הטראומה ואיתה את כל הסימפטומים.
גם אחרי טראומה קשה אפשר לחזור לחיים מאוזנים ומאושרים.
כאשר המוח שלנו מזהה איום, בדחף יצרי הישרדותי הוא מעורר אנרגיה רבה בגוף. אנרגיה זו נועדה להגן עלינו ולכן מתפרצת החוצה בצורה של לחימה או בריחה. בצורה הטבעית ביותר, הגוף משחרר את כל האנרגיה עד שיחזור למצב של איזון, מערכת העצבים תירגע והאירוע יזוהה כרגע הירואי של ניצחון והצלחה.
אך מה קורה כאשר אנו קופאים?
קיפאון הינה אסטרטגיית הגנה נוספת. ישנם רגעים בהם המוח מזהה שגם הלחימה וגם הבריחה יכשלו, אולי כי מקור האיום חזק ממני, אולי כי אין לי לאן לברוח, אולי כי אינני מהיר מספיק וכו'. במקרה כזה מערכת העצבים בוחרת באסטרטגיה השלישית – לקפוא. בטבע זו גישה מאד מוצלחת. טורף שרואה את הטרף שלו קפוא יכול לחשוב שהוא מת, וכיוון שרגיל לצוד ולא לאכול נבלות, יוותר על הטרף וכך אותה חיה תינצל. אפשרות נוספת היא קיפאון בזמן הפגיעה עצמה (למשל בטבע – הנגיסה של הטורף) ואז הקיפאון מאלחש את מערכת העצבים ולמעשה חומל את הטרף בכך שממזער את חוויה הכאב עד אפס.
היה וניצלנו מאירוע מאיים דרך קיפאון, גם כאן למערכת העצבים קיימת אפשרות פריקה של כל אותה אנרגיה שרצתה לברוח או להילחם. אותה אנרגיה שנותרה תקועה מתחת לשכבת הקיפאון. לעיתים הרגליים או הידיים ירעדו וינועו, יבוא גל חום, רעידות, פיהוקים, פעילות של מערכת העיכול ועוד תופעות נוספות. וגם כאן, אם כל אותה אנרגיה משתחררת באחת מאי אלו הדרכים, הגוף חוזר לאיזון ומערכת העצבים מזהה את האירוע כניצחון והצלחה.
טראומה מתרחשת כאשר אנרגיה נותרת כלואה במערכת העצבים.
כאשר הגוף רוצה לרעוד או לזוז, לפהק או לשהק והתנועות האלו מופסקות או מופרעות. אם הגוף לא יכול לשחרר, לאן האנרגיה תלך? לכן טראומה איננה האירוע עצמו, אלא תיאור מצב מערכת העצבים שלנו רגע אחרי סיום האירוע. בנוסף, מכיוון שלכל אדם מערכת עצבים ייחודית כפתית שלג, כך גם אנשים שונים מגיבים שונה לאותו אירוע, ולכן עבור אדם אחד האירוע יהיה טראומתי בזמן שעבור האחר זה יהיה רגע מפחיד מאד אך בו זמנית רגע של הצלחה.
נחזור רגע אחורה, אל מערכת העצבים שלנו ונבין לעומק מה קורה בה ברגע של איום ופחד. הכל מתחיל במוח. מערכת החושים, התלמוס, מזהה דרך צלילים, ריחות, מראה, מגע או טעם שחיינו בסכנה. בתגובה לכך אזור במוח בשם ההיפוקמפוס מאבחן את המצב ומחליט – האם מדובר באיום או לאו? תוך כדי האמיגדלה, בלוטת הפחד, מתחילה לעורר את גזע המוח שלנו לאפשרות שאכן מדובר באיום. במידה ומגיעה החלטה שאכן אנו בסכנה, גזע המוח נכנס לפעולה.
גזע המוח או בשמו הנוסף מוח הזוחלים, הינו חלק מאד קטן שאנו חולקים עם כל יתר בעלי החיים. נמצאים בו כל היצרים ההישרדותיים שלנו כמו גם יכולת ניהול המערכות האוטונומיות של גופנו למשל הנשימה, מערכת העיכול, פעימות הלב, עוררות מינית ועוד.
ברגע הזיהוי של האיום גזע המוח מפעיל את המערכת הסימפתית, חלק ממערכת העצבים בגופנו האחראית על רגעי הלחץ והאיום והמערכת אוגרת אנרגיה רבה בגופנו המרכזי ובשרירים. בגזע המוח, ההיפותלמוס מחליט אם תתבצע פעולת בריחה, לחימה או קפיאה. ההיפותלמוס מפעיל את השרירים בהתאם להחלטתו ולסיום גזע המוח גם פורק כל שארית אנרגיה שנותרה בגוף בגל העוררות הזה.
אחרי פריקה מוצלחת, מערכת העצבים שבה למצבה הנינוח והרפוי, המערכת הפרא-סימפתית מחליפה את המערכת הסימפתית והגוף חוזר לשיגרה. במקרה של טראומה, לא כל חלקי הגוף יחזרו להרפיה, ובהמשך החיים, במידה וזה לא מטופל, יתעוררו סימפטומי פוסט טראומה כניסיון חוזר של מערכת העצבים לפרוק את שארית האנרגיה הזו.
כיום ידוע שניתן לפרוק אנרגיית טראומה גם זמן רב אחרי האירוע עצמו. נוצרו שיטות וכלים שעוזרים למוח הזוחלים להתחבר מחדש לאותם הרגעים ולסיים את המהלכים שלא בוצעו עד הסוף ברגע המקורי. דרך הגשמת כל המהלכים, בצורה שבה נועדו להתקיים מלכתחילה, קיימת אפשרות לשחרר את כל שאריות האנרגיה, לחוות הצלחה וניצחון, להרפות את הגוף, לשחרר את הטראומה ואיתה את כל הסימפטומים.
גם אחרי טראומה קשה אפשר לחזור לחיים מאוזנים ומאושרים.