סיפור הטראומה וההחלמה שלי
לקח לי הרבה שנים להבין שכל הקושי והכאב שאני חווה לאורך חיי הם סימפטומים של פוסט טראומה. עד אז חשבתי שפשוט ככה הם החיים של כולם. חשבתי שלכולם יש ילדות קשה, שלכולם מרביצים, שהסיפורים המתקתקים והאידאלים של סדרות הטלוויזיה קיימות רק במסכים.
את ההתעוררות לכך שמשהו בחיי לא מתנהל כשורה חוויתי כבר בגיל 13, אך את ההגדרה "פוסט טראומטית מורכבת" קיבלתי רק בגיל 27 ע"י אחד ממטפליי.
בסיפור האישי שלי, עברתי בבית הספר 5 שנים של התעללות. זה החל במילות גנאי, התפתח לאלימות פיזית שהתקיימה כמעט על בסיס יומיומי במשך שנה שלמה, ולבסוף נידוי חברתי. באותה תקופה גם משפחתי עברה משבר גדול, דבר שהוסיף למורכבות הסיפור.
בגיל 13, מרוב כאב וסבל, הגיע רגע ההתעוררות בו הבנתי שזה לא אמור להיות ככה, משהו בי התפכח והבנתי שזה יכול להיות אחרת.
הבנתי שהאדם היחיד שיכול ליצור את השינוי הזה הוא אני. מאותו הרגע התחיל ה"תהליך שלי", התחלתי להשתנות באופן מודע, מתוך בחירה.
מאז השתתפתי במרחבי תרפיה שונים, אחד על אחד וקבוצתיים. התנסתי בכלים רבים, פגשתי את הדפוסים שלי בכנות מוחלטת, ולאט לאט הסימפטומים החלו להיעלם אחד אחרי השני. השינוי המשמעותי ביותר התרחש בימי הקורונה, בהם התאמנתי על עצמי בכלים ובשיטות שלמדתי עבור הקליניקה. נגעתי בזכרונות האלימות וחוויתי על בשרי את הפוטנציאל המלא של העבודה הזו.
בד בבד התהליך הביא איתו קריאה להתחבר למשהו עמוק יותר, משמעות עמוקה יותר לחיים, וכך נפתחה בפני גם הדרך הרוחנית. עולם שלם של מדיטציות התגלה בפניי, מורים רבים שאת חלקם פגשתי בארץ ובחו"ל. ככל שהתודעה שלי התפתחה בעזרת המדיטציה זיהיתי עוד ועוד דפוסים שנולדו מתוך התניה, וגם בהם טיפלתי.
למעשה התהליך הרוחני תמך בתהליך התרפיה וההבראה של הנפש שלי.
לרוב במסגרת טיפולית מחליפים דפוס "שלילי" בדפוס "חיובי" וכך מחליפים סיפור כואב בסיפור נוח יותר. דרך עולם המדיטציה, גיליתי שאפשר להחליף כל דפוס בספונטניות מתוך הרגע, ולהשתחרר לגמרי מדפוסים. אפשר להיות כל כך גמיש שכל תגובה, התנהגות, מחשבה, תהייה אותנטית לרגע.
בחרתי בדרך הזו ואותה אני גם מעבירה הלאה בקליניקה ובמרחבים שאני יוצרת.
בעבר היו לי התקפי זעם, נטיה לחרדה ופרנויה, ניתוקים ודיסוציאציות, סיוטים וקושי להירדם, בעיות אכילה, התקפי בכי ארוכים, דפוסי אשמה, האשמה והרשימה נמשכת. אך כל מה שרשמתי כאן – איננו עוד.
זה לא אומר שאני לא בוכה, לא כועסת, לא צריכה רגעים של שקט לנוח ב"כלום". להפך, זה אומר שאת כל גווני המציאות אני חווה ומקבלת בתוכי, אבל שום דבר לא מגיע בעוצמה גדולה מידי. הכל פרופורציונלית לסיטואציה. אני יודעת לתקשר את החוויה שלי לסובביי, ובכך לא להשליך את האחריות עליה על האחר, אלא לתמוך בעצמי או לבקש עזרה כשמתאפשר וצריך. באותה המידה אני יודעת לזהות מתי הסביבה לא מתאימה לי, מתי גבולותיי נחצים, ולפעול בהתאם בצורה שקולה אשר מכבדת אותי ואת הסביבה.
מבין כל הכלים שחוויתי את אלו שהביאו לשינוי הכי גדול ובאמת עזרו להתפתחות שלי בחרתי ללמוד לעומק אצל המורים הטובים ביותר שהכרתי, כדי להעבירם הלאה.
תחילה הריברסינג, שנתן מרחב לרגשות העזים שחיו בי, בלי לפגוע באיש.
בהמשך הילד הפנימי, שדרכו זיהיתי את הצרכים האמיתיים שלי, גם את אלו שלא הכרתי לפני, ולמדתי לטפל בעצמי טוב יותר ביומיום, להעניק לעצמי ביטחון ואהבה.
ובסיום החוויה החישתית, שאיתה ניגשתי לזכרונות הכואבים ביותר מאותן שנים בילדותי, עיבדתי את הפחד שנותר ושחררתי החוצה ממני כל שארית מהטראומה.
היום אני חיה חיים מאוזנים. אני מרגישה שהאיזון עומד בכל העליות והירידות שהמציאות מביאה, האישית והקולקטיבית. אני חיה בזוגיות בריאה ואוהבת, שומרת על קשרים בריאים עם משפחתי ומעגל חברים יציב. אני אוהבת (מאוד) את עבודתי ומרגישה שאני מגשימה את עצמי. אני מרגישה רגשות, מתקשרת את פנימיותי בלי בושה או פחד, שומרת על גבולותיי ומכבדת את סביבתי.
בעיקר אני חווה המון אהבה לעצמי, לסובביי, למטופלים שמגיעים אליי ולמעגלים הרחבים אף יותר בחיי.
אני מודה בכל יום שבחרתי לצעוד את הדרך לרגע הזה.
אדוה.
לקח לי הרבה שנים להבין שכל הקושי והכאב שאני חווה לאורך חיי הם סימפטומים של פוסט טראומה. עד אז חשבתי שפשוט ככה הם החיים של כולם. חשבתי שלכולם יש ילדות קשה, שלכולם מרביצים, שהסיפורים המתקתקים והאידאלים של סדרות הטלוויזיה קיימות רק במסכים. את ההתעוררות לכך שמשהו בחיי לא מתנהל כשורה חוויתי כבר בגיל 13, אך את ההגדרה "פוסט טראומטית מורכבת" קיבלתי רק בגיל 27 ע"י אחד ממטפליי.
בסיפור האישי שלי, עברתי בבית הספר 5 שנים של התעללות. זה החל במילות גנאי, התפתח לאלימות פיזית שהתקיימה כמעט על בסיס יומיומי במשך שנה שלמה, ולבסוף נידוי חברתי. באותה תקופה גם משפחתי עברה משבר גדול, דבר שהוסיף למורכבות הסיפור. בגיל 13, מרוב כאב וסבל, הגיע רגע ההתעוררות בו הבנתי שזה לא אמור להיות ככה, משהו בי התפכח והבנתי שזה יכול להיות אחרת.
הבנתי שהאדם היחיד שיכול ליצור את השינוי הזה הוא אני.
מאותו הרגע התחיל ה"תהליך שלי", התחלתי להשתנות באופן מודע, מתוך בחירה.
מאז השתתפתי במרחבי תרפיה שונים, אחד על אחד וקבוצתיים. התנסתי בכלים רבים, פגשתי את הדפוסים שלי בכנות מוחלטת, ולאט לאט הסימפטומים החלו להיעלם אחד אחרי השני. השינוי המשמעותי ביותר התרחש בימי הקורונה, בהם התאמנתי על עצמי בכלים ובשיטות שלמדתי עבור הקליניקה. נגעתי בזכרונות האלימות וחוויתי על בשרי את הפוטנציאל המלא של העבודה הזו.
בד בבד התהליך הביא איתו קריאה להתחבר למשהו עמוק יותר, משמעות עמוקה יותר לחיים, וכך נפתחה בפני גם הדרך הרוחנית. עולם שלם של מדיטציות התגלה בפניי, מורים רבים שאת חלקם פגשתי בארץ ובחו"ל. ככל שהתודעה שלי התפתחה בעזרת המדיטציה זיהיתי עוד ועוד דפוסים שנולדו מתוך התניה, וגם בהם טיפלתי.
למעשה התהליך הרוחני תמך בתהליך התרפיה וההבראה של הנפש שלי.
לרוב במסגרת טיפולית מחליפים דפוס "שלילי" בדפוס "חיובי" וכך מחליפים סיפור כואב בסיפור נוח יותר. דרך עולם המדיטציה, גיליתי שאפשר להחליף כל דפוס בספונטניות מתוך הרגע, ולהשתחרר לגמרי מדפוסים. אפשר להיות כל כך גמיש שכל תגובה, התנהגות, מחשבה, תהייה אותנטית לרגע.
בחרתי בדרך הזו ואותה אני גם מעבירה הלאה בקליניקה ובמרחבים שאני יוצרת.
בעבר היו לי התקפי זעם, נטיה לחרדה ופרנויה, ניתוקים ודיסוציאציות, סיוטים וקושי להירדם, בעיות אכילה, התקפי בכי ארוכים, דפוסי אשמה, האשמה והרשימה נמשכת.
אך כל מה שרשמתי כאן – איננו עוד.
זה לא אומר שאני לא בוכה, לא כועסת, לא צריכה רגעים של שקט לנוח ב"כלום". להפך, זה אומר שאת כל גווני המציאות אני חווה ומקבלת בתוכי, אבל שום דבר לא מגיע בעוצמה גדולה מידי. הכל פרופורציונלית לסיטואציה. אני יודעת לתקשר את החוויה שלי לסובביי, ובכך לא להשליך את האחריות עליה על האחר, אלא לתמוך בעצמי או לבקש עזרה כשמתאפשר וצריך. באותה המידה אני יודעת לזהות מתי הסביבה לא מתאימה לי, מתי גבולותיי נחצים, ולפעול בהתאם בצורה שקולה אשר מכבדת אותי ואת הסביבה. מבין כל הכלים שחוויתי את אלו שהביאו לשינוי הכי גדול ובאמת עזרו להתפתחות שלי בחרתי ללמוד לעומק אצל המורים הטובים ביותר שהכרתי, כדי להעבירם הלאה.
תחילה הריברסינג, שנתן מרחב לרגשות העזים שחיו בי, בלי לפגוע באיש.
בהמשך הילד הפנימי, שדרכו זיהיתי את הצרכים האמיתיים שלי, גם את אלו שלא הכרתי לפני, ולמדתי לטפל בעצמי טוב יותר ביומיום, להעניק לעצמי ביטחון ואהבה.
ובסיום החוויה החישתית, שאיתה ניגשתי לזכרונות הכואבים ביותר מאותן שנים בילדותי, עיבדתי את הפחד שנותר ושחררתי החוצה ממני כל שארית מהטראומה.
היום אני חיה חיים מאוזנים. אני מרגישה שהאיזון עומד בכל העליות והירידות שהמציאות מביאה, האישית והקולקטיבית. אני חיה בזוגיות בריאה ואוהבת, שומרת על קשרים בריאים עם משפחתי ומעגל חברים יציב. אני אוהבת (מאוד) את עבודתי ומרגישה שאני מגשימה את עצמי. אני מרגישה רגשות, מתקשרת את פנימיותי בלי בושה או פחד, שומרת על גבולותיי ומכבדת את סביבתי. בעיקר אני חווה המון אהבה לעצמי, לסובביי, למטופלים שמגיעים אליי ולמעגלים הרחבים אף יותר בחיי.
אני מודה בכל יום שבחרתי לצעוד את הדרך לרגע הזה.
אדוה.